חתול שחור

מאת: מיכאל רון קדר

זאביד הפיל את המכחול והצמיד את פלטת הצבעים שלו לחיקו כאשר הוא ראה אותו .

הוא עמד שם , לא מוטרד כלל מהקור , השלג או הרוח .

מביט היישר בעיניו .

חתול שחור .

זאביד מעולם לא ראה אחד במו עיניו – הוא שמע סיפורים , אך שום דבר לא יכל להכין אותו לניגוד הצבעים העז שהיה לחתול עם העולם סביבו , כאילו הוא לא קיים באותה מציאות כמו האדמה , השלג והעצים מהם בא .

זאביד נשא תפילה קצרצרה לבן האחד ונס כל עוד נפשו בו , משאיר את מעמד העץ והקנבס הריק למחצה שעליו . בזווית העין הוא קלט את החתול מהדס לכיוון הקשקושים הגמורים למחצה שהשאיר – האם הוא בחן אותם ? זאביד פחד לחשוב על כך .

—

אלודי הישירה את מבטה בחשש אל היצור שנעמד מולה . הוא היה בגודל של חתול ממוצע , ונע כמו אחד – האם עיניו היו צהובות מהרגיל , או שזו הייתה רק שמועה ?

בעודה מרפרפת בייאוש בין ספריה , נואשת למצוא רמז לגבי התמודדות עם מפלצות פגאניות , החתול השחור התקרב יותר ויותר . אלודי נסוגה לאחור לאורך קיר האחוזה – נראה היה שאם היא רוצה להתרחק מהחיה יהיה עליה להיכנס פנימה . בחריקת שיניים רועמת , אלודי הידקה את אחיזתה בספריה ורצה לעבר הפירצה בקיר האחוזה ממנה יצאה . ספר אחד נפל מחיקה תוך כדי ריצה – האם המפלץ עמד לקרוע אותו לגזרים ? לאחר מבט מסוכן אחרון , אלודי הסיקה כי החתול רק מתבונן . היא נשמה לרווחה לפני שנסה פנימה .

—

הנער רץ ממקום מחבואו בין העצים הצפוניים חזרה לכיוון הכפר בו התגורר .

זאביד היה רזה לגילו , שיערו אדמוני ומתחת לעיניו החומות היו שקיות שחורות מתשישות . בגדיו היו מרופטים ומוטלאים , ומגפיו לא היו חדשים . הוא נשען כנגד עץ והתחיל להסדיר את נשימתו . לפני שהספיק להירגע , זאביד הבין כי כעת עליו לחזור הביתה .

הוא התכווץ .

" שכחת להוציא את הכבשים . שוב ." אילסד עמד על מפתן הדלת למרות הקור ששרר בחוץ , כאילו חיכה לחזרתו של זאביד .

" אני מצטער , אבא ."

" אנדר לא צריך לחפות עליך כל פעם שאתה שוכח את המטלות שלך . איפה היית ?"

זאביד בלע רוק .

" יצאתי לצייר . הייתי אמור לחזור בזמן , אבל לא שמתי לב -"

" ציירת ? פלא שבכלל חזרת . ברוב הפעמים שאתה יוצא אתה נעלם לכל היום ."

" סיימתי מוקדם . ראיתי .. ראיתי חתול שחור ."

אילסד הסתכל שמאלה וימינה ווידא שהם היו לבדם .

" סיפרת על זה למישהו ?"

" לא ! ברור שלא ."

אילסד נכנס פנימה וקרא מעבר לכתפו " תיכנס פנימה . עכשיו ."

זאביד עקב אחריו , שמח להתרחק מהקור המקפיא . את פניו קיבל בית החווה של משפחתו , מקום נעים מעבר לאמצעיה של משפחת איכרים ממוצעת . החדר המרכזי בבית היה מרוהט היטב , מלא בשרפרפים כורסאות ריקות . אחותו הקטנה דאירה ישבה על כיסא מתנדנד וסרגה , בזמן שהתאומים ישבו מכורבלים בשמיכה ובהו בהשתוקקות באח הכבויה .

" מאקו , שאריה , אנחנו לא נדליק את האח ! כבר היה לנו קר יותר . תסתלקו מפה , אני צריך לדבר עם זאביד ."

" אוו , זאביד שוב בצרות ?" שאלה שאריה בחיוך שחשף שן חסרה .

" אמרתי לכו ! תשחקו בחדר שלכם או משהו ."

התאומים קמו והתלחששו ביניהם , ככל הנראה על מגרעותיו , חשב זאביד . דאריה המשיכה לסרוג כאילו לא שמעה אותם . אילסד נאנח והתקרב אליה בעדינות .

" דאריה יקירה , את יכולה ללכת לחדר עם האחים שלך ?"

אחותו נראתה מבולבלת .

" דאריה ? את יכולה להצטרף לאחים שלך ?"

בהתחלה היא לא הגיבה . לאט לאט ההבנה השתררה על פניה והיא הנהנה . היא קמה לאיטה מהכיסא ואספה בשקדנות רבה את המסרגות והחוטים שלה . היא חייכה לעבר זאביד ויצאה מהחדר .

" שב ." פקד אילסד .

אביו צנח על שרפרף , ואילו זאביד התיישב על כורסא שפנתה בזווית כך שהוא לא נאלץ להסתכל בעיניו הכחולות והקרות של אילסד .

" מה בשם הבן האחד עשית שמשכת אליך חתול שחור ?"

זאביד התכווץ .

" אני לא יודע . רק ישבתי לבד וציירתי ."

" הוא בטח חשב שתהיה מטרה קלה . זה לא משנה . זאביד , אתה מוכרח לשמור את זה בסוד ."

הוא הנהן . " אני יודע ."

" אתה לא מבין ." אילסד קם ופנה להביט בבנו .

" אסור שאף אחד ישמע על זה , במיוחד לא עכשיו . אם מישהו ישמע שהבן של ליני ראה חתול שחור , זה יעשה צרות צרורות לאמא שלך ."

" כי הם חושבים שהיא -"

זאביד הצליח לעצור את עצמו לפני שאביו נאלץ להכותו . למרבה המזל הוא שמר על לשונו בזמן , ואילסד שמר על מזגו . אסור לומר את מילת ה – מ ' בבית משפחת אולבק .

" אני מקווה שהבנת . אנדר יחזור בקרוב , וכעונש על הזנחת המטלות שלך אתה תצטרף לג ' ון וברי בטיול הבא שלהם לבית של מאטין הזקן ."

זאביד התכווץ . מאטין הזקן היה ראש הכפר , והממונה על המיסים . הוא נהג להתאכזר אליהם ולגבות מיסים גבוהים במיוחד , עד הפעם הראשונה שאחיו הגדולים " ביקרו " אצלו . מאז עול המיסים פחת , אם כי עדיין היה עליהם לבקר אצלו כדי להזכיר לו את " העסקה " שביצעו .

" אתה יודע שאני לא יכול לעזור להם איתו . אני לא יכול להיות כזה .. קשוח ."

אילסד רכן קדימה לעברו .

" זו בדיוק הסיבה שאתה צריך להצטרף אליהם . זה עולם קשוח , זאביד , ואנחנו צריכים לחשל אותך . אתה צריך להתמקד יותר בטובת המשפחה – פחות הסחות דעת . תפסיק לצייר ."

" מה ?!" זאביד התפרץ .

עיניו של אילסד הצטמצמו .

" מה אמרת לי עכשיו ?"

זאביד השפיל את מבטו .

" התכוונתי לשאול … למה ? אני יכול לצייר וגם לעזור למשפחה ."

" אתה צריך להתמקד בחישול שלך . להפוך להיות קשוח יותר . ציור יסיח את דעתך ."

אילסד הניח יד על כתפו של בנו . זאביד התכווץ .

" אני לא רוצה שתפסיק לצייר לנצח . רק עד שתפנים כמה דברים . בסדר ?"

זאביד הנהן .

" ואל תספר לאף אחד על החתול השחור . הבנת אותי ?"

זאביד הנהן שוב .

—

הנערה חמקה פנימה לתוך הגנים הענקיים של האחוזה , הנכס הדרומי ביותר של משפחת קסיופיאה . שיערה השחור והפרוע נח על כתפי שמלתה המפוארת . היא שנאה את השמלה , שהקשתה עליה לאחוז בספרי ההיסטוריה שלה . עיניה הכחולות הסוערות נעו לכל עבר בחיפוש אחר המפלץ והיא נשענה כנגד עץ כדי להסדיר את נשימתה . כאשר היא נזכרה מדוע היא יצאה מבית האחוזה מלכתחילה , היא התכווצה .

אלודי קיוותה שתצליח לחמוק פנימה בלי שיבחינו בה , משימה לא פשוטה בכלל . הגדילים של השמלה כל הזמן נתקעו באריחי נוי ובצמחים , ומשקלם של הספרים הקשה עליה לנוע בשקט . למרות כל המגבלות האלו , אלודי הצליחה לחמוק על פני השומר בכניסה ולהגיע עד למסדרון המקביל לאולם הגדול לפני שקול מוכר עצר אותה .

" אלודי קסיופיאה !"

אלודי נאנחה והסתובבה לראות אישה נמוכה לבושה בשמלה מגוחכת יותר ממנה .

" אמא ! רק הלכתי לשירותים לפני הנשף ."

" עם מספיק ספרים בשביל להקים ספרייה חדשה ?"

אלודי הסמיקה .

" אליאס הודיע לי כשנכנסת . לא באמת חשבת שתוכלי לחמוק פנימה בלי שהוא ישים לב ? הוא אחד מחיילי ' הבת השלישית '- השומרים הכי טובים שכסף יכול לקנות , בתי ."

" את לא חייבת לנפנף בזה מולי . וברור שאני יודעת , אני המלצתי לך לשכור אותם !"

" באמת ?" אמה נראתה מבולבלת לרגע . " נכון ! זאת עשית ." היא לקחה את זרועה של אלודי והתחילה להוליך אותה לכיוון האולם הגדול .

" קדימה , נעדרת מהנשף זמן רב מספיק . איני יודעת כמה זמן היה עובר עד שהיו מוצאים אותך אם אחיך לא היה מודיע לי שנעלמת ."

אלודי נחרה .

" ככה את מראה הערכה כלפי הדאגה של אחיך כלפייך ?"

" אמא , לניארו רק מתחנף אלייך . מאז שהתחלת לדבר על סידורי הירושה , הוא לא מפסיק לרוץ בכל פעם שאת נוקשת באצבעות ."

אמה לא ענתה . היא עצרה משרת חולף והורתה לו לקחת ממנה את הספרים של בתה " הסוררת ". אלודי הערימה אותם עליו באי רצון , וחשה מדקרת אשמה כשראתה את הנער הצנום מתמודד מול משקלם המלא של כל כרכיו של דקארד בנושא " הפילוסופיה והמונרכיה ".

לפני שהספיקה לפצות את פיה אמא המשיכה לגרור אותה לכיוון הנשף הרועש ממנו ניסתה להתחמק .

" אליאס ראה אותך חוזרת לכיוון האחוזה , לא יוצאת . אני בטוחה שלא היית מבזבזת הזדמנות להימלט מאיתנו רק כי שכחת איזה ספר מאובק או שניים ."

אלודי נשמה עמוק .

" חזרתי כי ראיתי חתול שחור ."

אמה נעצרה בדיוק לפני הכניסה לאולם הגדול .

" את ראית מה ?"

" חתול שחור . חששתי שהוא יתקוף אותי או יטיל עליי קללה , אז חזרתי ."

אמה התחילה להתנשם במהירות .

" זה בסדר … זה בסדר … אנחנו נלך לדודה נמיאלה . היא תדע מה לעשות ."

אלודי החניקה אנחה ונתנה לאמה להכניס אותה לאולם .

—

" התחש הזקן הזה לא לומד , ג ' ון ?" שאלה ברי בחיוך .

" הם לא מבינים שאסור להם להתעסק איתנו . כל מי שמנסה לעשות לנו צרות – חוטף ." ענה ג ' ון והצמיד את אגרופו לכף ידו . מאחוריהם , זאביד הניד בראשו בחוסר אונים .

הם התגנבו לכיוון ביתו של מאטין הזקן . השלושה יצאו בשעת לילה מאוחרת , בלי עששיות ולא על הדרך הראשית . זאביד הבין את הצורך בחשאיות , אבל עדיין פחד ללכת כך באפלה . ברי סיירה מלפנים לוודא שלא יתקלו באף אחד , וג ' ון הוביל בידו את זאביד החרד . החלון בצד הצפוני של ביתו של ראש הכפר עדיין היה שבור מביקורם הקודם במקום – זאביד ניחש שלמאטין הזקן לא היה כסף לשלם על התיקון . ברי חייכה והשתחלה פנימה בזריזות , אחיה הגדול מיד מאחוריה .

זאביד הסתכל סביב , וקפא כאשר זיהה דמות בחשכה .

הוא זיהה את יאלאי באור העששית שלה , בתו של האופה . היא בנתה בו לרגע קט , ואז הפנתה את מבטה והלכה . זאביד הבין אותה – כאשר אחיה הגדול צחק על דאריה , ברי שברה את ידו .

זו הייתה דרכה של משפחת אולבק .

" שמור על השקט , אידיוט !" לחש ג ' ון כאשר זאביד מעד בעודו מטפס פנימה .

" סליחה ."

השלושה צעדו בזהירות לעבר גרם המדרגות העתיק . ברי עלתה ראשונה , תוך כדי שהיא מוודאת שמשקלה לא יגרום למדרגות לחרוק . השניים האחרים הצטרפו אליה אל מול הדלת שניצבה מימין למדרגות – חדר השינה .

ברי החוותה בראשה וג ' ון התנגש בכתפו בדלת .

זאביד צרח אך למזלו זה לא שינה דבר – מאטין הזקן כבר היה ער , והביט ממיטתו לעבר ג ' ון וברי . הייתה חבורה סגולה מתחת לעינו השמאלית .

" כבר חזרתם ? לא באתם רק שבוע שעבר ?"

" אנחנו יודעים על הטריק שרצית לעשות לנו ." אמרה ברי .

" תכננת להוריד לנו את מכסת הכבשים , שועל זקן שכמותך ? יש לך מזל שאמא מצאה את ' הטעות ' שהכנסת בחוזה המחודש ." הוסיף ג ' ון .

האיש הזקן חייך .

" ליני ראתה את זה ? חא ! אני לא מופתע . הגיוני שיהיה לה כישרון לדברים האלה ."

" מה אתה מנסה לרמוז , חתיכת דשן ?" שאלה ברי ועיניה הצטמצמו .

מאטין הזדקף למחצה במיטתו . " אתם בוודאי יודעים מה אומרים עליה ? רוקחת העשבים מהחווה הרחוקה , שמתווכחת עם כוהנים וכל מי שהיא מטפלת בו מחלים באורך פלא ?" הוא רכן לעבריהם ולחש כממתיק סוד .

" אומרים שהיא מכשפה ."

זאביד התכווץ כאשר ג ' ון החטיף לאיש הזקן סטירה מצלצלת , וברי לקחה בקבוקון בושם מצד המיטה וניפצה אותו על פניו . תוך כדי שמאטין זעק בכאב , ג ' ון הסתובב אל אחיו הקטן .

" קדימה . גם אתה צריך להשתתף ."

ג ' ון וברי סרו הצידה . מאטין הזקן קילל וניגב את פניו בשמיכה . כשסיים הוא ראה נער רועד נעמד מולו לבדו .

" הבאתם את הילד איתכם ? חא ! אתם בוודאי חושבים שאני באמת פתטי ."

" קדימה , זאביד . שמעת מה הוא אמר על אמא – צריך לנקום בו !" עודדה ברי . לידה ג ' ון התכופף והתחיל לעקם חלק רופף מרצפת העץ . כעבור כמה רגעים הוא הצליח לעקור חתיכה מהקורה השבורה והחזיק אותו מולו .

" אתה שמעת מה הממזר עשה לנו . ככה זה כולם ! אם אתה תראה להם שאתה חלש , הם ירמסו אותך ויקחו מה שהם רוצים . האיש הזה מנסה לשדוד אותנו על בסיס יום יומי . טפל בו ."

זאביד לקח את פיסת העץ והתחיל לרעוד . הוא ראה את החבורה החדשה שהותירה הסטירה של אחיו , בגוונים שונים מהחבורה הקודמת . את השריטות והדם על פניו . הוא ראה איש זקן שלא יכל ללכת , ששכניו וודאי ביקרו אותו פעם ביום כדי לוודא שהוא בסדר . הוא ראה את הפחד שהוא התאמץ להסתיר מאחורי המבט המתריס הזה .

זה לא היה נכון . זאביד לא יכל לעשות את זה .

" עשה זאת , זאביד !" צעקה ברי .

" זאביד !" צעק ג ' ון .

" גמור עם זה כבר !" צעק מאטין .

" אההה !" זאביד צווח ועצם את עיניו כאשר הנחית את הקורה השבורה .

בשם הבן האחד , הוא יכל להרגיש את העצמות מתפצחות תחתיו . את נשימתו המחרחרת של האיש הזקן . זאביד שמט את הקורה ורץ לפני שייאלץ לחזות בפניו של הזקן חסר האונים שתקף . הוא נתקל בחפצים בדרכו החוצה , רץ בעיוורון לעבר החלון ונפל דרכו החוצה . הוא קם והתחיל שוב לרוץ , לרוץ עד שלא יכל לרוץ יותר . הוא התיישב בעייפות וכבש את פניו בידיו .

הן היו חלקלקות .

הוא הביט בהן .

למרות אור הירח הקלוש , הוא הצליח לראות את הדם .

זאביד טמן את ראשו בידיו ובכה , דמעות שקופות – אדומות שהכתימו את השלג .

—

אולם הנשפים היה מואר באור יקרות , מחומם היטב ורועש להחריד . אצילים זקנים , מנופחים מרוב חשיבות עצמית ומזון משובח , ברברו לכל עבר כאילו היה מי שרצה לשמוע אותם ולא את הכסף שלהם . אמה גררה אותה לעבר ארבעת מושבי הכבוד בראש השולחן – אחד לאחיה מדושן העונג , אחד לאמה , אחד לה והכיסא המפואר ביותר – הכס של דודה נמיאלה .

היא הייתה אישה מרשימה – גבוהה , שיערה האדמוני קלוע בכמה צמות והיא נשאה את עצמה בביטחון רב . אם היא לא הייתה מכירה את האישה מילדות , היא הייתה חושבת שהיא אצילה אמיתית .

נמיאלה קמה לעברה וחיבקה אותה .

" ילדתי היקרה ! עכשיו כשהגעת , אפשר להתחיל ."

היא מחאה כף , וצבא קטן של משרתים זינק מדלתות המטבח עם הררים של בשרים , תפוחי אדמה בשמנת וירקות בתנור . האם היא הריחה כמהין ביניהם ? נמיאלה באמת הגזימה .

המשרתים הביאו את המזון לשולחן , והאורחים הסתערו עליו ברעבתנות . לפי המסורת , הארוחה לא התחילה באמת עד שהוגשה המנה העיקרית , לכן אלודי לא איחרה . טכנית .

" הבה נדון בבעיית האיחורים שלך , ילדתי . היא ממש לא מקובלת עליי ." לחשה דודתה בעודן מתיישבות . אמה הביטה מהצד בדאגה .

" איזו מטרה נוכחותי משרתת כאן , מלבד להיות יהלום נוסף על הענק שלצווארך ?"

נמיאלה הזעיפה פנים .

" מתחיל להימאס לי מהגישה שלך , ילדתי . את אולי לא אוהבת את מה שעשיתי עם המשפחה הזו , אבל את תתייחסי אליי בכבוד ."

אלודי הישירה מבט לעיניה של נמיאלה – משימה לא פשוטה כלל . עיניה הכחולות נראו כמו סערות מתערבלות , שהייתה להן נטייה להשיג לה כל מה שרצתה . למרות זאת היא המשיכה .

" מה שעשינו , דודתי , לא כל כך מרשים . את רוב החפירות באילן היוחסין אני ביצעתי , ובמקרה התמזל מזלנו למצוא קשר דם למונרך מיקהאיל ."

נמיאלה תפסה את פרק ידה בחוזקה .

" הפכתי אותנו לעשירות , אלודי . אני בספק אם את עוד זוכרת את שנות העוני שלנו ."

" וכיצד אנחנו מנצלות את העושר שלנו ? אנחנו מארחות נשפים . אנחנו משתמשות בהשפעה שלנו כדי להטיל מיסים . ' האצילים המקומיים נהגו בנהתנות ובזבזנות , עד שנכבשו על ידי המונרכיה .' אנחנו בדיוק כמותם ."

נמיאלה צמצמה את עיניה .

" ציטטת את ' ההיסטוריה של קטאריס ', של פאדריג שינובאן ?"

עיניה של אלודי נפערו .

" איך ידעת ?"

דודתה נחרה .

" אני קוראת מדי פעם . יש לי מעמד לשמר . משהו שאת צריכה להפנים . בכל מקרה , שאלתי היא זו – את יודעת כמה עלה לנו העותק של הספר הזה ?"

אלודי קפאה לרגע , ואז הנידה בראשה .

" שלוש מאות דרכמות . שלוש מאות . לפני שגרמתי לנו להתעשר , קלנתה לא הייתה רואה שלוש מאות דרכמות בחודש ."

אמה התכווצה כששמה הוזכר בשיחה . היא לא אהבה להתעמת עם אחותה .

" התחביב הקטן שלך הוא יקר , ילדתי . צריך לממן אותו איכשהו . אז אל תתנשאי מעליי , כשכל מה שאני עושה זה לנסות לשמור על המשפחה הזו ."

אלודי הרכינה את ראשה . משרתת ניגשה לנמיאלה ולחשה משהו באוזנה . היא הנהנה והמשרתת הלכה לכיוונה של משפחת טריס – ולכיוון בנם הבכור . אלודי נאנחה וטמנה את ראשה בידיה .

" בשם הבן האחד , אני לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו ."

נמיאלה הרימה גבה .

" ילדתי , הרגע דיברנו על החשיבות של שימור המעמד שלנו . הוא מממן את כל הספרים הקטנים שלך ." היא הרימה כוס יין אדום והוסיפה " ממתי את משתמשת בשמו של הבן האחד ? חשבתי שאת מתכחשת לקיומו ."

" אני לא מתכחשת לקיומו , דודה , רק לאלוהותו ." היא נאנחה כשראתה את ורנון טריס , נער גמלוני בעל אישיות של דלעת , מחייך לעברה מעבר לשולחן .

" המונרכית הראשונה רצתה לבסס את שלטונה , אז היא האדירה את מותו של בנה בקרב כקדוש מעונה . אין לו שום קשר לאלוהות ."

אלודי היססה .

" אבל אני מניחה שיש הרגלים שמוטמעים בנו עמוק . ראיתי חתול שחור היום , אז נבהלתי ."

נמיאלה קפאה לרגע . ואז המשיכה לחתוך את הסטייק שלה כאילו דבר לא קרה .

" מישהו ראה אותך ?"

" לא ."

" מעולה . שמרי זאת בסוד . אי אפשר לדעת איזה נזק זה יגרום למעמד שלנו ."

אלודי גלגלה עיניים .

" הם לא אמורים להיות שונים מחתולים רגילים , דודה . כל המחקרים אומרים שהאמונה הפגאנית הזו היא בגדר שמועה ."

" אז למה פחדת ?"

אלודי לא אמרה מילה .

נמיאלה משכה בכתפיה ואמרה " ובכן , תוכלי לשלב עובדות משעממות רבות מסוג זה בחתונה שלך ושל ורנון ."

" מה ?" התפרצה אלודי .

כל הראשים הופנו אליה , אך לא היה לה אכפת . קלנתה עשתה כמיטב יכולתה להסב את תשומת ליבם למנה חדשה של דגי חרב אפוים – המנות פשוט המשיכו להגיע .

" או עם מאטרים , או הבן של ויינראט או של וטלין או אפילו הבת של פיניגן . אני לא אבחר בשבילך שידוך , אבל אישה במעמדך צריכה להיות נשואה ."

אלודי נאנחה .

" כולם ראשי כרוב שמתעבים כל סוג של עבודה או למידה ."

נמיאלה הסתכלה שוב בעיניה .

" אני לא מוכנה להתפשר בנושא הזה . המשימה שלך היא להיכנס מתחת לחופה , והיא הולכת להיות בראש מענייניך לזמן הקרוב . הבהרתי את עצמי ?"

אלודי הנהנה בצער .

—

זאביד בהה בשלג .

עבר חודש מאז ביקורו אצל מאטין הזקן . ג ' ון וברי הכריחו אותו לבקר גם בבתים אחרים – אנשים שניסו לרמות או לעשוק אותם . הוא החזיק מעמד , אם כי הוא סירב להשתתף . הם ביקרו גם אצל מאטין הזקן – ביקורים שהוא סירב להיות חלק מהם .

הזיכרונות סירבו להרפות ממנו .

משקל הקורה בידיו .

קולות הריסוק של פניו הזקנות של מאטין .

האימה שכילתה אותו .

הוא רק רצה לצייר .

איך אדם כה נורא יוכל אי פעם לצייר משהו יפה ?

" זאביד ." הוא שמע קול מוכר קורא לו . אחד שהוא לא היה צריך להתכווץ כששמע אותו .

הוא הפנה את ראשו .

" אנדר ?"

אחיו הגדול התקרב לעברו . הוא היה איש צנום עם פנים קרות , אבל הוא היה האח האהוב עליו .

זאביד קם בפתאומיות .

" פספסתי תורנות , נכון ? אני מצטער ! אני אדאג לרעות את הכבשים כמו שצריך ו -"

" לא תורך , זאביד ! למעשה זה תורי . התחלפתי עם שאריה כדי לבוא לדבר איתך ."

" אה ." המתח בקולו של זאביד לא נעלם .

" מה רצית ?"

" שב איתי ." ביקש אנדר והתיישב בצל העץ המושלג . זאביד התיישב לידו בזהירות .

" מה מטריד אותך , אחי ?" שאל אנדר בלי להסתכל עליו .

" אלו .. אלו עסקי המשפחה , אנדר . אנחנו עושים דברים נוראים כל כך . איך אתה חי עם זה ?"

אחיו נאנח .

" אני מבין את הסיטואציה אליה נקלעו . ראינו פעם אחת ששימוש בכוח לפתור בעיות עובד , אז המשכנו לעשות את זה . האחרים בכפר רואים אותנו בתור התוקפים , ותוקפים בחזרה . וככה המעגל הזה ממשיך עד שנהרוס את עצמנו ."

" זה נורא !"

אנדר הנהן .

" אני לא יודע איך אני אמשיך להיות חלק מזה ."

" אז אל ."

זאביד פנה להביט בפניו של אחיו . היה קשה לדעת מתי הוא מתבדח .

" אני לא יכול פשוט להתעלם מזה . אני חי איתכם , עם כל הבלגן והזוהמה ."

" אתה לא חייב . אתה יכול לעזוב ."

" אני לא אנטוש את המשפחה שלי ."

אחיו הביט בעיניו . לא היה שום רגש בעיניו כשדיבר .

" אנחנו משפחה של דפוקים , זאביד . אבא רק מתעלל בכולם , מאקו ושאריה כבר הושחתו ממנו וג ' ון וברי הם פושעים . היחידים ששפויים פה הם אמא , דאריה ואתה ."

" אני נראה לך שפוי ?"

אנדר עשה משהו שזאביד לא ראה אותו עושה כבר שנים – הוא חייך .

" בוודאי . רק אדם שפוי ירגיש רע להיות חלק ממה שקורה במשפחה הזו . אני כבר לא מרגיש את הכאב . אני מניח שזה אומר שגם אני לא שפוי ."

אנדר הצביע על חזהו של זאביד .

" יש בך משהו , אח קטן . רגש אמיתי , שיוכל להתפתח לדברים נפלאים אם תיתן לו ."

" כמו ציור ."

אנדר הנהן .

" לא ציירתי מאז אותו הלילה . בכל פעם שאני מנסה , אני – אני נזכר . בהכל ."

" אני מבין . קח את הזמן , אבל אני אשמח שתחזור לצייר . אני בטוח שגם אמא תשמח – הבטחת לה שתצייר את דאריה , נכון ?"

זאביד חייך .

" אני אשתדל ."

אנדר קם והתחיל ללכת חזרה לכיוון הבית . הוא נעצר אחרי כמה צעדים , כשהבחין שזאביד לא בא איתו .

" מה קרה ?"

" אני כבר מגיע ." אמר זאביד בהיסח דעת , מבטו מופנה אל השיחים שלידו . " תתקדם בלעדיי ."

אנדר הנהן הולך משם .

זאביד המשיך להסתכל אל השיחים . הוא ראה משהו ביניהם .

חתול שחור .

הוא היה אמור להיבהל . החתול היה מפלצת .

אבל זה גם מה שהוא הפך להיות , אחרי מה שהוא עשה למאטין הזקן – אולי כולם מפלצות .

—

אלודי הרגישה כלואה .

כל ימיה היו גדושים בפגישות עם מחזרים ומחזרות שונים אותם שידכה לה דודתה . כולם היו אותו דבר – הם העמידו פנים שהם התעניינו בה , ניסו לברר באגביות מזויפת מה הנדוניה אותה היא מציעה ואז התאכזבו כאשר היא התחילה לדבר .

למען האמת היא אפילו ריחמה עליהם – כמה מהם לא נראו מעוניינים בכלל , ואפילו אלו שבאמת התעניינו בה נתקלו בעוקצנות מצדה ולא הרבה מעבר .

היא לא הייתה כלואה באמת – לא היו שומרים על סף דלתה , והיא יכלה לצאת לעיר לסידורים . לא , היא הייתה כלואה על ידי מילותיה של דודתה .

" התחביב הקטן שלך יקר , ילדתי . צריך לממן אותו איכשהו ."

היא צדקה . כל מה שאלודי רצתה היה ללמוד – אך היא לא יכלה לעשות זאת בלי העושר של דודתה . העושר אותו שנאה . העושר אשר היה שייך גם לה .

ולכן היא הייתה לכודה במעגל של תיעוב עצמי .

היא התחילה לעשות מה שכל מלומדת מתוסכלת תעשה כאשר היא נתקלת במבוי סתום – היא התחילה לשתות . אחרי כמה כוסות יין , היא יכלה להתעלם מהשנאה שהיא הפנתה כלפי עצמה .

המראה שלה מדדה במסדרונות בשמלות סמרטוטים ישנות , שתויה לחלוטין , הפך להיות נפוץ מדי . נמיאלה החלה להורות על עוצר בלילות – לא מכיוון שהוא יעצור אותה , אלא מכיוון שהוא ימנע מאחרים לראות אותה במצב הזה .

" ומתחת לאור הירח הזה , השניים התחילו שוב !" היא צעקה למסדרון הריק . בשלב הזה של הלילה היא הרבתה לצטט את דקארד – שהיה קצת רגשן מדי , לדעתה .

" ומה זה אומר לנו על ז ' אן לוק ומאגולר ?!"

" שהם קיבלו התחלה חדשה , גבירתי ."

אלודי נעצרה .

היא לא ראתה את המשרת ששטף את הרצפה – פלא שהיא לא החליקה . היא דשדשה לעברו .

" אתה הבחור הנחמד שעזר לי עם הספרים , נכון ?"

הוא הנהן .

" זה אנוכי ! השם הוא ג ' ן , גבירתי ."

" ואתה קראת מאמרים של דקארד ?"

" אני הצצתי בספרים שאמך הורתה לי לקחת , גבירתי ." הודה בביישנות .

" ובכן ג ' ן , האם אוכל לעניין אותך בדיון פילוסופי בנושא ' מדוע דקארד הוא רומנטיקן חסר תקנה ?'"

ג ' ן גיחך .

" אשמח , גבירתי . הבה ניתן לך משהו לאכול – אלינר ודאי עדיין במטבח בשעה הזו ."

היא נתנה לג ' ן להוביל אותה במטבח , ותוך כדי כבר התחילה לקטר על כל מגרעותיו של הרולדסון דקארד כפילוסוף , כאב ולבסוף כבן אנוש .

" אני חושב שכדאי שנתחיל מההתחלה , גבירתי . תוכלי להציג שוב את דעתך ?"

אלודי נחרה .

" דעתי היא כזו – כל המסר מאחורי הסיפור של ז ' אן לוק ומאגולר הוא שאחרי כל הדברים הנוראים שהם עשו כמלכים , מגיעה להם התחלה חדשה ."

ג ' ן הנהן . " זה היופי בעבודתו – למרות שהיו אנשים נוראים , רואים במהלך הסיפור כי הם משנים את עצמם ומנסים להיות אנשים טובים יותר . את לא מאמינה כי אנשים יכולים להשתנות ?"

" בוודאי שכן ! אנשים הם טובים מיסודם , אלא אם כן משחיתים אותם ."

ג ' ן רכן קדימה .

" אז מה הבעיה , גבירתי ?"

אלודי חבטה בשולחן .

" הבעיה היא שזה לא המסר . ז ' אן לוק ומאגולר היו מלכים , ג ' ן ! זו תעמולה שנועדה להעמיד פנים שהפשעים של המעמד השולט כלפי נתיניו הם פשעים שניתן לסלוח עליהם ."

ג ' ן הניד בראשו לשלילה .

" הם לא היו רק מלכים , גבירתי . לאורך הסיפור ראינו שהם היו אנשים . הסיפור האניש מלכים מהעבר הרחוק , וגרם לנו לראות שגם הם בני אדם . את לא חושבת שבני האצולה הם גם בני אדם ?"

אלודי היססה .

" הם אנשים עם כל כך הרבה כוח . והם מנצלים אותו לרעה . הוא לא מגיע להם . אנחנו עושים הכל לא נכון ."

" הרבה כוח , משמע הרבה הזדמנויות לעשות טעויות . אבל גם כמה הזדמנויות לעשות דברים נכון ."

" ואם … אם אני אעשה דברים טובים … יהיה מותר לי גם לעשות מה שאני אוהבת ?"

ג ' ן צחק .

" מותר לך ? גבירתי , את אנושית ! את יכולה לעשות כל מה שאת רוצה לעשות ."

" גם אם הם לא נאותים למעמדי ?"

" אפילו אם הם לא נאותים למעמדך . כיצד דקארד סיים את הספר שלו ?"

" נמאס לי מחומות ," התחילה לצוטט . " אני מדמיין עולם בלי עוד חומות . לא בין ממלכות , לא מחוץ לבתים ולא בתוך הלב ." ג ' ן חייך .

" תרצי שאקח אותך לחדרך , גבירתי ?"

" תודה לך , אבל אני חושבת שאסתדר ." אלודי יצאה – בראש צלול יחסית – מהמטבח .

ונעצרה .

הוא חזר .

החתול השחור נעמד מולה , והוא – התחכך ברגלה ?

בעודה עומדת מולו , מבולבלת , הוא התיישב מולה . לאחר התלבטות קלה , היא החליטה להתעלם ממנו ולחזור לחדרה . הוא עקב אחריה , אבל לא הלך מאחורי גבה אלא לצידה . האם הוא מלווה אותה ?

הידיעה שהוא שם הרגיעה אותה , משום מה .

אחרי הכל , הוא בסך הכל היה חיה שסגדו לה כמשרתת של אלה פגאנית לפני הקמת המונרכיה .

והאוזניים שלו היו חמודות .

—

משהו רע קרה .

זאביד הרגיש את זה במבטיהם של אנשי הכפר האחרים בדרכו הביתה עם הצאן . הוא הרגיש את זה באי הנוחות ההולכת והגוברת של הכבשים שלו . הוא ראה את זה בממטר השלג הבלתי פוסק שצבע את האדמה , על כל גווניה , בלבן אינסופי .

הוא הגיע הביתה .

וראה את אילסד בוכה .

הוא החזיר במהרה את הכבשים למכלאות שלהן , והתקרב בזהירות לאביו .

הוא לא ראה את זאביד עד שהיה ממש מולו . הוא קפץ בבהלה לפני שזיהה את בנו . אז הוא הסתובב וניגב את דמעותיו בידיו .

" אילסד – אבא , מה קרה ?"

" הם אסרו אותה . הם אסרו את ליני ."

עיניו של זאביד נפערו .

" הם אסרו את אמא ? מי זה הם ?"

" אנשי העיר המקוללת הזו מדרום ! היא תמיד מכרה להם תרופות וטיפלה בכל החולים שלהם , וככה הם גומלים לה ?! בשריפה על המוקד ?"

נראה שהמזג הרגיל של אילסד שב אליו . הוא רקע ברגלו בזעם .

" הם מעיזים לקרוא לאשתי מכשפה ?!"

זאביד התכווץ לשמע המילה הגסה .

" זה לא הכל , ילד . ליני לקחה את דאריה לעיר איתה , שתלמד את המקצוע . עכשיו גם היא נקלעה בכל הבלגן הזה ."

זאביד התנשם . דאריה הקטנה , הילדה שלא הייתה בריאה באמת מאז שנולדה , אחת האנשים היחידים שהמשפחה כולה אהבה – כלואה ?

" מה נעשה ?" שאל .

" אני אגיד לך בדיוק מה נעשה ."

באותו הרגע יצאו מהדלת ג ' ון וברי – כל אחד מהם נושא קלשון . מאחוריהם יצאו התאומים עם לפידים , ואנדר דידה מאחוריהם עם קלשון משלו .

" אנחנו הולכים לצעוד לעיר הזאת , ולהכניס למי שאחראי שם קצת שכל בראש !"

ברי דקרה קדימה בקלשון שלה בהתלהבות .

זאביד החוויר .

" אתם מטורפים ."

" מה אמרת ?" שאל אילסד ורכן מעל בנו .

" אמרתי שאתם מטורפים ! זה לא פיגוע בודד בלילה ! אתם הולכים להתקיף את העיירה השכנה . יש לכם מושג כמה אנשים הולכים להיפגע ?"

אילסד ניסה להחטיף סטירה לזאביד , אך הוא נע הצידה בזמן והמשיך לדבר .

" אתם לא יכולים לפתור כל בעיה באלימות ! בשם הבן האחד , תנסו לדבר עם מישהו פעם בחיים שלכם ! יש להם איזושהי הוכחה שהיא מכשפה ?"

משפחתו נראתה לפתע מעט נבוכה .

" ראו חתול שחור לידה ." אמר ג ' ון .

" אתם לא רציניים . זה הכל ?"

ברי ניתרה מרגל לרגל , עיניה דבוקות לרצפה .

אילסד לקח צעד נוסף לעבר זאביד . הוא התרחק ממנו .

" בן , אתה כבר ראית מספיק כדי לדעת שאנשים לא מקשיבים לקול ההיגיון . הם לא יקשיבו . הדרך היחידה שאפשר לדבר היא באמצעות אלו ." הוא לקח קלשון נוסף מג ' ון והרים אותו .

" תצטרף אלינו ."

" לא ."

זאביד שילב את זרועותיו על חזהו .

" אני לא אהיה חלק מהטירוף הזה ."

אילסד הניד בראשו . ואז משפחתו יצאה לדרך . אף אחד לא הסתכל עליו – אף אחד מלבד אנדר , שהנהן באישור .

ואז משפחתו עזבה והוא נותר לבד .

הוא נפל על ברכיו והתחיל להתנשם במהירות .

הוא עשה את זה .

הוא התנגד אליהם .

אבל מה עכשיו ?

מה יקרה כשהם יחזרו ?

זאביד התחיל להילחץ ולהביט סביבו – ואז ראה את החתול השחור . ממתין לו .

זאביד בהה ביצור . זה לא היה צירוף מקרים , הוא בא בשבילו . אבל מה מטרתו ?

החתול הסתובב לכיוון ההפוך , ויצא צפונה .

זאביד היה מבולבל . ביתו היה המקום הצפוני ביותר שהם הכירו – מעבר לו היה רק יער אפל , שהזהירו אותו מפניו מאז שהיה ילד . לאחר מבט קצר לאחור , זאביד נכנס פנימה אחרי החתול .

—

" אלודי ?!"

אלודי נתפסה בעודה מנסה לצאת מהחלון הדרומי של חדרה . רגל כבר הייתה מחוץ לפתח , נוגעת בחבל הארוך שהכינה מסדינים ושמיכות . בתחתיתו נח שק שמן מלא בזהב .

" ילדתי , מה את חושבת שאת עושה ?!" נמיאלה נראתה זועמת , ואילו על אמה ראתה הבעה שאלודי לא ראתה על פניה מעולם .

היא חשה נבגדת .

" יש לך פגישה עם אלזור בעוד עשר דקות , את לא הולכת לשום מקום !"

" נמיאלה , היא גנבה מאיתנו ."

נמיאלה פנתה להביט באחותה .

קלנתה לקחה צעד אחד קדימה .

" למה , בתי ? למה את זורקת לפח את החיים החדשים שקיבלנו ?"

" אני לא יכולה לחיות ככה . לא יכולה ." אמרה אלודי בצער .

" אני שמחה בשבילכן שאתן יכולות לסעוד ולשתות על כסף דמים של המונרך . אבל אני לא ."

" ומה לגבי התחביב הקטן שלך ?" שאלה נמיאלה .

" אני בטוחה שהיעלמותו של השק החסר מהכספת שלי הוא מעשה ידייך . את לא מתכוונת לממן אותו באמצעות הכסף שלי ? את צבועה ."

אלודי זעה באי נוחות , רגל אחת מחוץ לחלון .

" הכסף לא בשבילי ."

היא הסתכלה מעבר לחלון , וראתה דמות בברדס לוקחת את השק . היא נופפה לה לשלום ונעלמה לתוך הלילה . אלודי חייכה ופנתה שוב למשפחתה .

" תרמתי את הכסף לבית יתומים . אני לא אגיד לכם איזה כדי שלא תוכלי לעשות שום תעלול ולגנוב אותו בחזרה ."

" מה לגבי הלימודים שלך ?!" שאלה אמה .

אלודי הפסיקה לחייך .

" אמך צודקת ." התערבה נמיאלה . " שום מוסד השכלה לא יקבל קבצנית חסרת שם שהגיעה במקרה לסף דלתם . מה הייתה התוכנית שלך להתקבל ללימודים , בלי השימוש במעמד אותו את מתעבת ?"

" אני לא יודעת ." אמרה . " אבל אני אמצא דרך ללמוד בלעדיכם ."

ואז היא החזיקה חזק בחבל המאולתר שלה , והחליקה במורד האחוזה אל החופש .

זה כאב . היא מעולם לא ניסתה משהו כזה , וידיה נשרטו מהחיכוך עם החבל המאולתר . אבל היא הגיעה בשלום לאדמה , והתחיל לרוץ .

היא לא חשבה על הצעד הבא . היא רק רצה ורצה עד שהיא הייתה חייבת לעצור כדי לנשום .

היא התקפלה והתחילה להתנשם במהירות . היא לא חשבה כל כך רחוק , מה עכשיו , מה היא תעשה עכשיו ?

היא הרימה את ראשה .

וראתה חתול שחור מביט בה חזרה .

היא חייכה .

החתול התחיל ללכת דרומה , לכיוון היער שמאחורי האחוזה שלהם .

היא לא ידעה מה מסתתר מאחוריו .

היא עקבה אחריו ללא היסוס .

—

זאביד עקב אחרי החתול . הוא לא ידע כמה זמן עבר , אבל הוא לא חש עייפות . הוא לא חש רעב . למרבה הפלא , הוא אפילו לא חש בקור . כאשר הסתכל סביבו , הוא ראה שלא היה שלג .

לבסוף הם הגיעו לקרחת יער , ומה שהיה במרכזה גרם לנשימתו של זאביד להיעתק .

במרכז קרחת היער היה אגם עגול באופן מושלם . הוא שיקף את הירח המלא , אבל באופן כלשהו הירח השתקף לרוחבו ולאורכו של האגם , מה שיצר את האשליה של אגם בצבעה של הלבנה . זאביד נפל על ברכיו והעריך את המראה .

" זה מה שרצית להראות לי כל הזמן הזה ?"

החתול יילל והתחכך בידו . זאביד ליטף אותו בהיסח דעת .

" אני חייב לצייר את זה !" קרא פתאום ונעמד בפתאומיות . " חייבת להיות פה חתיכת עץ שבורה , ועם קצת שרף אוכל -" הוא פנה שוב לעבר החתול השחור .

הוא דחף לעברו בעדינות פלטת ציור חדשה וקנבס ריק . המכחולים היו ברמה מעולה , והצבע היה טרי .

זאביד הסתכל בעיניו הצהובות של החתול .

" אתה עשית את זה ?"

החתול יילל בגאווה וניפח את חזהו .

זאביד רכן וליטף את ראשו של החתול .

" אין לי איך להודות לך !"

החתול רק הנהן והתיישב לצידו , עיניו הצהובות מביטות בקנבס הציור הריק .

זאביד הנהן , הרים את מכחוליו והתחיל לצייר .

—

אלודי עקבה אחרי החתול . היא לא ידעה כמה זמן עבר , אבל לא היה לה אכפת . היא הייתה שרוית אופוריה ונחישות . היא הצליחה להשתחרר , סוף כל סוף . החתול הוביל אותה לכיוון קרחת יער , שלמרבה הפלא לא הייתה מכוסה בשלג – אולי היה מקור מים חמים בסביבה ?

אז היא יצאה מקו העצים ונשימתה נעתקה .

מולה התפרש אגם כסוף מתחת לירח מלא . זה היה המקום היפה ביותר שראתה מימיה . וזה היה גם מקום שהיא זכרה .

" אני קראתי על המקום הזה !" צעקה .

" אני קראתי עליו איפשהו , אגם כסוף , אגם כסוף ! איפה זה היה ? אם רק היו לי את הספרים שלי איתי -"

היא השתתקה כשחזרה להביט בחתול השחור .

ובספר עב הכרס שעליו הוא ישב .

היא הושיטה אליו את ידה בחשש , כאילו הוא עלול לחטוף אותו ממנה . החתול השחור רק קפץ הצידה ונתן לה להרים את הספר שחיפשה .

" מעשיות האלים הפגאנים , כרך שלישי ." היא הלכה במעגלים ודיפדפה עד שהגיעה העמוד שחיפשה .

" אגם כסף – ירח . אגם שמופיע רק בליל הירח המלא , הוא היה אתר קדוש למאמינים של אלת האהבה ."

אלודי התיישבה , והחתול השחור מיד התיישב בחיקה . היא המשיכה לקרוא .

" פעם בשנה , במקום שיקיימו עבורה טקסים , האלה לא הייתה נותנת לאיש להיכנס . היא הייתה שולחת משרתים אל זוג אנשים חסרי אהבה , מובילה אותם לכאן ומעניקה להם את מושא אהבתם . לכן משרתיה , זוג החתולים השחורים , הפכו לסמל עתיק לאהבת אמת ."

—

משתי קצוות האגם , מבטיהם של נער ונערה צעירים נפגשו . הם לא הבחינו אחד בשני קודם לכן . הם היו רחוקים מכדי לראות את הסומק שעלה זה על פניו של זה , או מכדי לשמוע את הגרגורים התואמים של זוג החתולים השחורים .

מבטו של זאביד חזר לציוריו , אהבתו האמיתית .

מבטה של אלודי הושפל חזרה לספר ההיסטוריה , אהבתה האמיתית .

אבל כאשר השניים הביטו שוב זה בזה מעבר לאגם הכסוף , הם הרגישו סוג אחר של אהבת אמת .